פסטיבל ביירוית: ה-AI עלה על הבמה — והקהל שרק בוז

כש-Wagner פוגש בינה מלאכותית

פסטיבל ביירוית — המקום הקדוש ביותר בעולם האופרה — ניסה השבוע לעשות משהו שלא עשה ב-150 שנות קיומו: לתת ל-AI לנהל את הבמה. התוצאה? שריקות בוז, מבטים מבולבלים, ודיון חדש־ישן על הגבול בין טכנולוגיה לאמנות.

בסוף מוצאי שבת, כשהכוריאוגרף Marcus Lobbes וצוותו עלו לבמה בתום ההפקה של Götterdämmerung ("דמדומי האלים" — החלק הרביעי במחזור "טבעת הניבלונגים" של ואגנר), הם קיבלו את מה שמנהלי פסטיבלים לא אוהבים לשמוע: שריקות בוז. מצד שני, לזמרים ולנגנים — ובעיקר למנצח Christian Thielemann — הקהל הריע בחום. אז מה בעצם קרה פה?

ההפקה: "10010110" — מיתוס לקוד

ההפקה, שנקראת "10010110" — המספר 150 בבסיס בינארי, כמובן — נוצרה כדי לציין 150 שנה לבכורה המקורית של מחזור הטבעת בפסטיבל ביירוית, ב-1876. Lobbes, שמנהל את האקדמיה לתיאטרון ודיגיטליות בדורטמונד, הגדיר את עצמו כ"אוצר" ההפקה — לא כבמאי. "תמיד הבהרנו שמדובר בניסוי, לא בבימוי בימתי קונבנציונלי", הוא הסביר.

הקונספט עובד כך: מודל AI קיבל גישה לכ-1,000 תמונות מתוך 15 הפקות קודמות של מחזור הטבעת בביירוית לאורך ההיסטוריה. בנוסף, ביקש Lobbes מהמערכת לשלב תמונות מאירועים פוליטיים וחברתיים מכל שנה בהיסטוריית הפסטיבל — משהו שיכול היה להיות נושא שיחה רלוונטי לקהל באותה עונה. התוצאה אמורה הייתה להיות "תא תהודה תרבותי פתוח — יצירה שמסופרת שוב ושוב, לא למרות ההיסטוריה שלה אלא בזכותה".

מה ראה הקהל?

על המסך — 20 על 60 מטר, שנמתח מקצה לקצה של פרוסניום התיאטרון — הוקרן קולאז' ויזואלי מתחלף כל הזמן. תמונות מהפקות היסטוריות התערבבו עם צילומים של קנצלר גרמניה לשעבר Helmut Kohl, מגדלי מרכז הסחר העולמי אחרי 11 בספטמבר, בול דואר מיוחד לציון איחוד גרמניה ב-1990, ועוד.

הזמרים עמדו כ"נקודה קבועה בתוך קוסמוס ויזואלי רוגש של אור, מרקם, היסטוריה ואסוציאציות", כפי שהגדירו זאת מארגני הפסטיבל. האתר הרשמי הבטיח ש"כל הופעה תהיה ייחודית — כי התמונות והאסוציאציות אף פעם לא עומדות במקום". הקולאז' אמנם הוחלף בין ההופעות, אבל מבחינת הקהל — התוצאה הייתה בעיקר מבלבלת.

ביקורת אחת כינתה את התוצאה "ערימת בריק-א-בראק בנאלית" (bric-a-brac) — וטענה שה-AI אמנם יודע לשלב תמונות, אבל לא יודע לייצר דרמה.

הקהל לא שונא AI — הוא שונא חוסר כיוון

הנקודה החשובה: הקהל לא שורק בוז לטכנולוגיה עצמה. הוא שורק בוז למה שהיא יצרה — או יותר נכון, למה שהיא לא יצרה. Lobbes וצוותו הגדירו מראש שאין כוונה לייצר נרטיב דרמטי קוהרנטי. הם אכן הזהירו מראש. אבל ביירוית זה לא מקום שבו הקהל מקבל בהבנה היעדר דרמה.

מצד שני, לא הכול שריקות. חלק מהדיווחים מציינים גם מחיאות כפיים שנמשכו 17 דקות. הקהל, כך נראה, העריך את הניסיון — אבל פחות את התוצאה.

מה זה אומר על AI באמנות?

פסטיבל ואגנר בביירוית הוא מקום שבו מסורת וחדשנות תמיד מתנגשים. ואגנר עצמו דרש את התיאטרון הכי חדשני בזמנו. העובדה ש-150 שנה מאוחר יותר, הפסטיבל בוחר לנסות AI כ"כוח יוצר תמונות" — ולא ככלי בימתי מסורתי — אומרת משהו על המקום שבו אנחנו נמצאים.

אבל הניסוי גם חושף מגבלה מרכזית: AI גנרטיבי, גם עם גישה לארכיון של 150 שנה, לא מבין דרמה. הוא מבין דפוסים, אסוציאציות, קשרים חזותיים. כשתפקידו לייצר קולאז' — זה עובד. כשתפקידו לספר סיפור על במה — הקהל מרגיש את החסר.

שתי הופעות נוספות של "10010110" מתוכננות להמשך הפסטיבל. אם לשפוט לפי התגובות עד כה — הבמאי הבא שמעלה AI על במה מול קהל ותיק ותובעני, כנראה יזדקק ליותר מ-1,000 תמונות מהארכיון.