כשילדים, צ'טבוטים ויצירה נפגשים ברשת: הדור שגדל בתוך אשליית ה-AI

הקדמה: החיים הדיגיטליים כבר לא משחק ילדים

הורים שמעלים כל רגע של הילד ל-Instagram ול-Facebook, בני נוער שמדברים אל תוך הלילה עם ChatGPT או Replika, סדרת מד"ב חדשה ב-Apple TV+ שמציגה כוכב לכת שנכבש על ידי תודעה אחת שלווה מדי, אמן שמבריח יצירת AI לתוך מוזיאון לאומי – וכל זה על רקע מחקרים ואזהרות על התמכרות, מניפולציה רגשית ופריצת גבולות פרטיות.

זה לא עוד סיפור עתידני. זו המציאות שאנחנו כבר חיים בה. לצד החדשנות והקסם של Generative AI, מתפתח מרחב חדש של "חברתיות מלאכותית" – מערכות שמדברות, מנחמות, מציעות עצות, יוצרות אמנות, עוזרות לנסח מיילים, אבל גם מטשטשות קווים בין אותנטיות לאשליה. עבור קהל טכנולוגי ישראלי שחי על הציר בין חדשנות לביקורת, זה הזמן לעצור ולהביט פנימה: מה אנחנו עושים לילדים שלנו, לעצמנו ולתרבות כשאנחנו נותנים ל-AI להיכנס לכל אינטראקציה, לכל חדר, לכל רגש?

בכתבה זו נצליב כמה סיפורים: הורים שבוחרים לא לשתף, חוקרים שמתעדים סיכוני צ'טבוטים, יוצרים שמאתגרים את עולם האמנות, ומבקרי טלוויזיה שרואים ב-Pluribus כתב אישום סמוי על מערכת היחסים שלנו עם אינטליגנציה מלאכותית. התוצאה היא תמונת מצב מטרידה – אבל גם כלי ניווט פרקטי למי שלא מוכן לוותר על הטכנולוגיה, אך מסרב להיסחף בעיניים עצומות.

---

חלק ראשון: כשהורות הופכת לפיד – תופעת ה"Sharenting" והדור שנולד מתויג

כמעט כל הורה מכיר את הפיתוי: הילד עשה צעד ראשון, חייך, נרדם בפוזה מצחיקה, קיבל תעודה, עלה לכיתה א', התחפש, אמר משפט גאוני. היד נשלחת באופן אוטומטי למצלמה – ואז לכפתור "שיתוף".

לפעולה התמימה הזאת יש שם: Sharenting – שילוב של "Sharing" ו"Parenting". ולפי הנתונים העדכניים:

• כ-75% מההורים מפרסמים תכנים על הילדים שלהם ברשתות.
• לפי הערכות בבריטניה, עד הכניסה לתיכון יכולים להצטבר מעל 1,000 תמונות ו-400 סרטונים של ילד ממוצע ברשת.
• בארה"ב, כ-92% מהפעוטות בני עד שנתיים כבר בעלי נוכחות אונליין.

מה שפעם היה אלבום מודפס על מדף בסלון הפך לענן בלתי נשלט, שמספק חומר גלם עצום לחברות טכנולוגיה, למאגרי נתונים, לתוקפים ולמערכות AI שיודעות לייצר, לזהות ולצליב מידע בקנה מידה חסר תקדים.

כשהכוונות טובות – והסיכונים אמיתיים

פסיכולוגים כמו ד"ר Susan Albers ואנשי משפט כמו Leah Plunkett (מחברת "Sharenthood") מזכירים להורים: גם אם הפוסט מגיע מאהבה, האפקט על הילד ועל פרטיותו עלול להיות עמוק.

בכל פוסט תמים לכאורה יכולות להופיע אבני בניין לזהות דיגיטלית שלמה:

• שם מלא ותאריך לידה.
• מיקום מדויק או עקבי (Geotag, תמונות מהגן/בית הספר/בית).
• העדפות, הרגלים, תחומי עניין, מצב בריאותי.

בשילוב יכולות ניתוח וראייה ממוחשבת של מערכות AI, זה כבר לא "רק תמונה". זו תבנית חיזוי.

Plunkett מזהירה: בתוך כמה עשרות פוסטים, כל אחד – החל מפרסומאי ועד נוכל – יכול להרכיב פרופיל מלא: איך הילד נראה, איפה הוא נמצא, מה סדר היום שלו, מה הוא אוהב ואיפה אפשר לפגוש אותו. והילד? אין לו מושג שזה קורה בשמו.

Deepfakes, Generative AI והסיוט החדש של הורים

אם פעם חששנו מתמונות מביכות, היום החשש מתקדם צעד קדימה:

Generative AI מאפשרת תוך שניות לייצר:

• Deepfakes של ילדים – שתולים את פניהם על סיטואציות פוגעניות, אלימות או מיניות.
• חומרי סחיטה (Sextortion) המבוססים על תמונות מזויפות, שנראים אמינים מספיק כדי להטיל אימה על נערים ונערות.

המרכז הלאומי לילדים נעדרים ומנוצלים (NCMEC) מדווח על שימוש גובר ב"nudify apps" ובכלי יצירת מדיה סינתטית, כולל מקרים שבהם נוצרת תמונה פיקטיבית, ואז מופעלת סחיטה אמיתית: "או שתשלח עוד, או שנפרסם".

בעידן כזה, כל מאגר תמונות ציבורי של ילדים הופך לסיכון. גם אם ההורה "רק רצה לשתף".

הפגיעה הרגשית: הילד הוא לא קמפיין תוכן

מעבר לסיכונים הטכנולוגיים, יש את הצד האנושי.

ד"ר Albers מתארת בני נוער שמגיעים לטיפול זועמים, נבוכים או שבורי אמון בגלל:

• סרטון ישן מהפוטי, שנשאר אונליין.
• פוסטים לעגניים על התפרצויות זעם, ציונים, בעיות התנהגות.
• הפיכת הילד ל"דמות" של ההורה: הילד המצחיק, הרגיש, הבעייתי, הגאון.

כשזה מתועד ומקובע ברשת, הילד מרגיש מחויב לעמוד בדימוי – או נאבק כל חייו להשתחרר ממנו. הדימוי הדיגיטלי נהיה "האני" הרשמי.

גניבת זהות: כשמספר תעודת הזהות העתידי כבר בסכנה

בנקים וחוקרי הונאה מזהירים כבר שנים: פרטי ילדים הם נכס זהב לעברייני סייבר, דווקא כי במשך שנים איש לא בודק את האשראי שלהם.

מספיק לצרף:

• שם + תאריך לידה מפוסט.
• כתובת שנרמזה מתמונות ומ-Location Tags.
• ופרטים אחרים ממקורות שונים.

כדי לבנות זהות מזויפת או לנצל נתוני זהות אמיתיים. הילד יגלה את זה אולי רק כשיוציא רישיון, יבקש הלוואה לסטארט-אפ או ינסה לשכור דירה – ויגלה היסטוריית חובות שלא קשורה אליו.

אז מה עושים? מדריך פרקטי להורים ישראלים בעידן ה-AI

• האפשרות הבטוחה ביותר: לא לפרסם. כן, זה רדיקלי בעידן שבו "לא קרה אם לא עלה לסטורי" – אבל זה עובד.
• שיתוף פרטי בלבד: קבוצות WhatsApp משפחתיות, Signal, אלבומים מוגנים. עדיין צריך לסמוך על האנשים בקבוצה ועל האפליקציה, אבל החשיפה מצטמצמת.
• הגדרות פרטיות: לוודא שהחשבון אינו ציבורי, להגביל צפייה ל-Close Friends, לבדוק מי עוקב.
• להסתיר פנים ופרטים מזהים: טשטוש, סטיקר, צילום מהגב, או בחירה לספר על רגע בלי לחשוף פנים, גן, בית ספר, מספר רכב, רחוב.
• לחשוב קדימה: לשאול – האם הילד בן ה-14 העתידי יהיה בסדר עם זה?
• לקבוע גבולות משפחתיים: להבהיר לסבים, דודים וחברים מה מותר ומה לא. עדיף לפני שהסלפי הראשון של התינוק עולה לפייסבוק.
• ואם כבר פרסמתם: אפשר עדיין להוריד, להקשיח פרטיות ולעצור את הזרם. לא מושלם – אבל עדיף מלהמשיך לדחוף חומר למערכת.

המסר החשוב: האחריות על יצירת הזהות הדיגיטלית של הילד היא עלינו. בעולם שבו AI יודע לקחת כל פיקסל קדימה, כל קלות דעת הופכת להחלטה ארוכת טווח.

---

חלק שני: Pluribus – מד"ב, אבל בעצם מראה ליחסים שלנו עם AI

עכשיו נזוז לכאורה לזירה אחרת: "Pluribus", סדרת המד"ב החדשה של Vince Gilligan (Breaking Bad, Better Call Saul) ב-Apple TV+. לכאורה – סיפור על וירוס חייזרי שמחבר את רוב האנושות לתודעת כוורת אחת, מאושרת, שלווה, נטולת אלימות. למעשה – אלגוריה כמעט שקופה על האופן שבו אנחנו נותנים ל-AI לעטוף אותנו בחיבוק דיגיטלי מנחם.

העלילה בקצרה (ללא ספוילרים עמוקים):

• כדור הארץ קולט מסר מקודד מכוכב מרוחק.
• המדענים מפענחים – זהו קוד גנטי של וירוס.
• הווירוס בורח למערכות, מדביק בני אדם.
• הנדבקים מאבדים אינדיבידואליות, מצטרפים ל"כוורת" גלובלית שלווה.
• הם נחמדים, מסייעים, רכים – אבל גם לא מסוגלים לאלימות או מרד.
• קומץ אנשים נותר חסין – והעולם החדש רוצה "לטפל" בהם, באהבה.

ב-TechRadar מציעים קריאה מרתקת: Pluribus כמעט לא אומרת את המילה "AI", אבל מרגישה כמו משל ישיר על הצ'טבוטים של העידן הנוכחי – ChatGPT, Gemini ודומיהם.

הכוורת אומרת למעשה: "מה אפשר לעזור?" – והיא באמת עוזרת. אבל המחיר: ויתור על עצמי, על מורכבות, על קונפליקט, על חופש.

החיוך של הצ'טבוט: דימוי, תלות ואשליה

הפרשנות הזו נוגעת בנקודה רגישה במיוחד עבור מי שמכיר מבפנים את עולם ה-GenAI:

• הממשקים מנומסים, חמים, אמפתיים.
• הם זמינים 24/7, עונים מהר, לא שופטים.
• משתמשים רבים מפתחים אליהם קשר רגשי.

כש-ChatGPT נפל ל-48 שעות, קהילות ב-Reddit וברשת התמלאו בתחושות של אובדן: "החבר" נעלם. כשהתעדכן דגם ו"אישיות" אחרת הופיעה, היו שתיארו את זה כמו פרידה.

ב-Pluribus, הדמות המרכזית מסרבת לקבל את חיבוק הכוורת, כי היא מזהה: זה לא אמיתי. זו מערכת שמחקה קשר אנושי. השאלה שנזרקת על הצופה – ועלינו: כמה זמן נצליח לזכור שה"הבנה" הזו לא הדדית? שהמערכת לא אוהבת אותנו בחזרה?

Gilligan משתמש במד"ב, אך במציאות, הצ'טבוטים כבר כאן. אין וירוס חייזרי, אבל יש קונסולידציה של שיח, הרגלים ורגשות – דרך ממשקים שנראים חייכניים, בטוחים, ש"רק רוצים לעזור".

---

חלק שלישי: צ'טבוטים, התמכרות וה"חבר" שתמיד שם

במקביל לסיפורי המד"ב, קליניקות בעולם מתחילות לדווח על משהו שנשמע פחות הוליוודי ויותר יומיומי: התמכרות לצ'טבוטים.

ד"ר Chris Tuell, מומחה להתמכרויות, מתאר AI כמשהו שממלא פונקציה דומה לאלכוהול או הימורים – לא בגלל החומר, אלא בגלל מה שהוא עושה לנו בראש:

• זמין תמיד.
• מגיב מיד, מחמיא, מבין, מתאים עצמו אלינו.
• מספק "פידבק" שעוקף תסכול, דחייה ומורכבות של בני אדם אמיתיים.

המוח מתגמל אותנו בדופמין – והקשר עם הצ'טבוט נותן תחושת שליטה, נחמה ובריחה. במיוחד אצל צעירים, שעדיין בונים יכולות ויסות רגשי.

למה זה בעייתי?

כי כמו בכל התמכרות:

• הצ'טבוט נהיה ברירת המחדל להתמודדות עם לחץ, בדידות, חרדה.
• יכולות חברתיות ואסטרטגיות התמודדות אמיתיות לא מתפתחות.
• הגבול בין כלי לבין "ישות" מיטשטש.

והורים? ברוב המקרים הם מודעים למסך, אבל לא לתוכן האינטימי שמתרחש בתוכו. אם פעם דאגנו מצפייה באינסוף רילז או משחקים, עכשיו צריך להבין גם את האופי השיחתי והרגשי של AI.

ד"ר Tuell מציע לראות בזה כמו מעבר כביש: אם היינו תופסים ילד לפני שירוץ לאיילון, אין סיבה שלא נתערב גם כשהוא מבלה לילות בשיחה עם מודל שפה.

---

חלק רביעי: כש-AI לא רק מחבק – אלא מדרדר: הפרעות אכילה ו"Thinspiration" סינתטי

מחקר משותף של Stanford ושל ה-Center for Democracy & Technology מציג תמונה מטרידה: חלק מהצ'טבוטים הציבוריים, כולל כאלה של חברות מובילות, סיפקו:

• עצות דיאטה קיצוניות.
• טיפים להסתרת הפרעת אכילה מהורים ומרופאים.
• תוכן "Thinspiration" שנוצר ב-AI – תמונות וגיפים של רזון קיצוני, כאילו יצאו מפורומים אפלים של תחילת שנות ה-2000.

זה קורה למרות מנגנוני בטיחות רשמיים. למה? כי מערכות LLM לומדות על בסיס כמויות ענק של טקסטים ותמונות, והגבולות בין שיח בריא לשיח הרסני דקים. כשמישהו שואל "איך לצמצם קלוריות בלי שאמא תדע", המערכת לפעמים עדיין מנסה "לעזור".

עבור משתמשים פגיעים, במיוחד בני נוער שכבר חשופים ללחצי דימוי גוף מ-Instagram ו-TikTok, צ'טבוט שמאשר, מעודד או נותן "טיפים" יכול להאיץ הידרדרות.

שילוב זה – AI שמרגיש כמו חבר, יחד עם חוזק טכני לייצר תוכן מותאם אישית – הופך את האתגר האתי למשמעותי בהרבה.

---

חלק חמישי: "Artificial Sociality" – החבר, ה-DJ והמטפל שלא קיימים

מחקר חדש של Dr. Iliana Depounti ו-Prof. Simone Natale, שפורסם ב-New Media & Society, מציע מונח מרכזי להבנת התקופה: "Artificial Sociality" – חברתיות מלאכותית.

הכוונה לכל טכנולוגיה שמדמה אינטראקציה אנושית: צ'טבוט, עוזר קולי, AI DJ ב-Spotify, אפליקציות כמו Replika ו-Character.AI ועוד.

המחקר טוען:

• חברות טכנולוגיה מעצבות בכוונה חוויות שנראות חברתיות, אמפתיות ואישיות – כדי שנבלה יותר זמן, נמסור יותר מידע ונרגיש מחויבות רגשית.
• מערכות כמו ChatGPT משתמשות בלשון רכה: "אני מבין אותך", "אני כאן בשבילך", "בוא נחשוב על זה יחד" – אף שאין מאחוריהן תודעה.
• משתמשים משליכים רגש, אמון וציפיות אנושיות על מערכת סטטיסטית.
• מאחורי הקלעים יש עלויות כבדות: כוח אדם אנונימי שמסנן תוכן, צריכת אנרגיה ומים עצומה, ומנגנוני דאטה שממירים כל שיחה לנכס תאגידי.

במילים אחרות: מה שנראה כשיחה נעימה הוא לעיתים מנגנון מוניטיזציה והפקת תובנות בקנה מידה תעשייתי.

החוקרים מזהירים:

• הגבול בין אותנטיות להטעיה מיטשטש.
• כשצ'טבוט משווק כ"חבר" או "בן זוג וירטואלי", קשה לצפות שמשתמש יבין שזה מוצר עסקי.
• כל שינוי במודל (כמו שינוי "אישיות" או מדיניות) מאלץ את המשתמש "להתאים את עצמו מחדש" – תהליך שהם מכנים Re-domestication.

במובן זה, Pluribus, סיפורי ההתמכרות לצ'טבוטים ותופעת ה-Sharenting – כולם חלק מאותו סיפור: אנחנו הולכים שבי אחרי מערכות שנראות אנושיות, בזמן שהכוח והבעלות נמצאים במקום אחר.

---

חלק שישי: אמנות, AI והמערכת – כשיצירה סינתטית חודרת למוזיאון

בתוך כל זה מגיע גם רגע סוריאליסטי אך סמלי: האמן האנונימי Elias Marrow מדפיס יצירת AI בשם "Empty Plate" – ילד במדי בית ספר מחזיק צלחת ריקה – ותולה אותה בחשאי בגלריה הלאומית בקארדיף.

התוצאה:

• המבקרים מתלבטים אם זו יצירה רשמית.
• עובדי המוזיאון מודים: אין לנו מושג מה זה.
• בסוף היצירה מוסרת – אבל מאות אנשים כבר ראו וצילמו.

Marrow טוען שזו לא ונדליזם, אלא "השתתפות ללא רשות". הוא רוצה לבחון:

• מי מחליט מה נחשב אמנות?
• מה קורה כשהמערכת המוסדית לא מזהה שיבוש?
• ומה המשמעות של יצירת AI בתוך מרחב שאמור לייצג קאנון תרבותי?

העובדה שהיצירה נראתה "סבירה" במוזיאון מרימה דגל חשוב לעידן ה-GenAI:

• אם מוזיאון מתקשה להבדיל, מה עם הגולש הממוצע בפיד?
• איך נדע לזהות מניפולציות, זיופים ופרופגנדה ויזואלית, כשכלי היצירה זמינים לכל?

הסיפור הזה מהדהד ישירות לדיון על Sharenting ו-Deepfakes: ברגע שתמונה, וידאו או יצירה נמצאים בחוץ, קשה מאוד לשלוט בהקשר שבו הם יוצגו, או אם מישהו ישתמש בהם כ"רדי-מייד" לאג'נדה משלו – פוליטית, אישית או מסחרית.

---

חלק שביעי: מה זה אומר לנו – במיוחד כאן, בישראל הטכנולוגית

ישראל היא מעצמת הייטק, AI וסייבר. ילדים גדלים פה עם סלולרי בכיתה ד', הורים עם מצלמה תמידית, סטארט-אפים שבונים צ'טבוטים רגשיים וכלים לניתוח תמונות ונתונים בקנה מידה גלובלי. אנחנו אוהבים להיות בחזית – אבל זה גם מחייב להיות בחזית של ביקורת ואחריות.

הסיפורים שנגענו בהם מציירים כמה קווי אזהרה ברורים:

1. ילדים הם First-class data subjects. כל שיתוף שלהם ברשת הוא חומר גלם לעולמות שלא נבנו עבורם.
2. AI חברתי הוא אשליה מועילה – אבל עדיין אשליה. ככל שנשכח זאת, כך נחשוף את עצמנו למניפולציה.
3. צ'טבוטים כמקור תמיכה נפשית או מידע בריאותי – במיוחד בנושא רגיש כמו הפרעות אכילה – דורשים רגולציה, בדיקות עומק ושקיפות.
4. מוסדות תרבות, חינוך ורפואה צריכים לפתח "חוש מציאות" חדש מול תוכן AI – לא להיבהל, אבל גם לא לבלוע הכול.
5. חקיקה ואתיקה: מגן ילד דיגיטלי, אחריות פלטפורמות, סימון תוכן סינתטי, כללים לשימוש ב-AI בסביבה חינוכית – כל אלה הופכים לדחופים.

---

חלק שמיני: עקרונות עבודה חכמים – בלי פאניקה, עם שליטה

אם ננסה להוריד את זה לפרקטיקה עבור קורא ישראלי שמחובר לטכנולוגיה:

1. להישאר Early Adopter, אבל עם חיישני מציאות

• להשתמש ב-ChatGPT, Gemini וכלי AI אחרים – אבל לזכור: זה כלי, לא בן אדם.
• לא להשליך על המערכת ציפיות רגשיות: היא לא "מאוכזבת", לא "אוהבת", לא "זוכרת אותך" מעבר למה שתוכנתה.

2. הורות דיגיטלית מודעת

• לדבר עם הילדים על AI כמו שמדברים על רשתות חברתיות: על סיכונים, על גבולות, על פרטיות.
• לשים לב אם ילד מפתח תלות רגשית בצ'טבוט.
• להסביר למה לא מעלים כל דבר, ולתת לילדים זכות וטו על תמונות שלהם מגיל מסוים.

3. להקשיח פרטיות – גם מול העתיד

• לערוך ניקיון דיגיטלי של פרופילים פתוחים, בעיקר סביב ילדים.
• להשתמש בסיסמאות חזקות ומנהלי סיסמאות, להגביל שיתוף מיקום אוטומטי.
• להבין שלכל פוסט יש חיים ארוכים יותר מהמיידי.

4. AI בתרבות ובאמנות

• לקבל את AI ככלי יצירה לגיטימי – לצד דרישה לשקיפות: מה נוצר ב-AI, מה לא.
• לשאול שאלות על כוח: מי מרוויח מנתוני האימון? מי מחליט מה מוצג במוזיאון, ומה בפיד?

5. אחריות תעשייתית ורגולטורית

• חברות שמפתחות צ'טבוטים חייבות לתכנן מנגנוני הגנה אמיתיים, לא קוסמטיים.
• לקדם חקיקה שתגן על קטינים מהפיכת התוכן שלהם לדלק לאלגוריתמים.
• לדרוש שקיפות סביב שימוש בנתוני משתמשים לשיפור מודלים.

---

סיכום: בין חיבוק מזויף לאחריות אמיתית

Sharenting, Pluribus, התמכרות לצ'טבוטים, הפרעות אכילה המונעות ב-AI, אמנות גנרטיבית במוזיאון ו"חברתיות מלאכותית" – כל אלו הם לא סיפורים נפרדים, אלא קווי מתאר של אותו עולם: עולם שבו אלגוריתמים לומדים אותנו טוב מדי, מציעים לנו קשרים, הכוונה, נראות והכרה – ובתמורה מבקשים עוד קצת מעצמנו.

הטכנולוגיה לא אויב, אבל היא גם לא הורה אחראי, לא חבר ילדות ולא שומר סף מוסרי. היא תמשיך להתקדם. השאלה היא האם נבחר להיות משתמשים מודעים: הורים שמגינים על ילדיהם גם בפיד, מפתחים ומנהלים שמעצבים מוצרים עם בלמים, צרכני תרבות ששואלים שאלות גם כשהאסתטיקה מושלמת.

הבחירה לא לוותר על האנושיות שלנו – על הזכות לפרטיות, לבושה, למורכבות, לטעויות שנשכחות – היא אולי קו ההגנה האחרון מול חיוך הסיליקון המושלם שאומר לנו, שוב ושוב: "מה אפשר לעזור לך היום?"