Deepfake מקשה על הראיות בבתי המשפט בישראל

אתם כנראה זוכרים את הימים שבהם סרטון מצלמת אבטחה או הקלטה קולית היו סוף פסוק בבית המשפט. אם זה צולם, כנראה שזה קרה – הנחה שהקלה על חיים משפטיים רבים. אבל הימים האלה נגמרים, ודי מהר.

למה בעצם זה קרה?

בעבר, זיוף משכנע של תמונה, סרטון או הקלטה דרש מומחיות, זמן ותקציב גדול. זה לא היה משהו שמישהו עם סמארטפון יכול היה לעשות. לכן הייתה הצדקה מעשית להנחה שראיות דיגיטליות הן בדרך כלל אותנטיות, והמחלוקות נסובו על המשקל שלהן, לא על עצם הקיום שלהן.

טכנולוגיית ה-Deepfake שינתה את המשוואה הזו לחלוטין. היום אפשר לייצר תכנים דיגיטליים משכנעים באמצעים זמינים, מהירים וזולים – וסף הכניסה לזיוף ירד דרמטית. סרטון כוזב משכנע כבר אינו מחייב צוות מקצועי או תקציב ענק.

מה זה "דיווידנד השקרן"?

מעבר לזיופים עצמם, יש תופעת לוואי מסוכנת במיוחד שמכונה "Liar's Dividend" – "דיווידנד השקרן". הכוונה היא שעצם קיומה של טכנולוגיית זיוף מתקדמת מאפשר גם לטעון שתיעוד אמיתי הוא מזויף. כלומר, הבעיה אינה רק שקל יותר לייצר ראיות כוזבות, אלא שקל יותר להטיל ספק בראיות אותנטיות.

מה בתי המשפט בישראל עושים עם זה?

כאן נכנסים לתמונה מקרים ישראליים מהעת האחרונה, שמסמנים שינוי כיוון ברור. למשל, בתיק 45944-12-20 בבית המשפט המחוזי בתל אביב (הלן טרוויס נ' גלובל אפ טכנולוגיות), בית המשפט פסל פלט מודפס של תכתובת סקייפ – בין היתר משום שלא הוגש המקור הדיגיטלי או עותק המאפשר בחינת נתוני מסגרת וקוד גיבוב. המסר היה חד: כאשר מדובר בראיה דיגיטלית הפגיעה למניפולציות, אין די בתדפיס או בהעתק פשוט.

בתיק אחר, 62112-09-17 (אודי לדרגור נ' ח.ש בקרנה בשר הכפר), נדחתה בקשת אישור שהתבססה בעיקר על סרטונים ערוכים. בית המשפט עמד על כך שבעידן הדיגיטלי, ובפרט לנוכח יכולות AI, קל מאוד לערוך ולייצר תיעוד מטעה. הוא הדגיש את "דרך המלך": הגשת המדיה הדיגיטלית המקורית בצירוף תצהיר של מבצע התיעוד עצמו, שיפרט את נסיבות הצילום, סוג המכשיר, מועד התיעוד, הגישה לקובץ והאפשרות לעריכתו.

אז מה בעצם בתי המשפט דורשים עכשיו?

המגמה ברורה: מעבר מגישה שמתמקדת בזיהוי זיופים לאחר מעשה, לגישה שמנסה לאמת מראש את מקורו ושלמותו של התוכן. בפועל, זה אומר שבמקרים רבים אין עוד די באמון אוטומטי בראיה דיגיטלית. בתי המשפט מבקשים לראות:

• קובץ מקורי דיגיטלי, לא העתקים או תדפיסים.
• נתוני מסגרת (metadata) של הקובץ.
• תצהירים מפורטים של מי שתיעד, כולל נסיבות הצילום.
• במקרים מתאימים, שימוש באמצעים טכנולוגיים כמו חתימות דיגיטליות, קודי גיבוב (hashes) ו"טביעת אצבע" דיגיטלית.

הדרישות האלה לא מבטיחות אותנטיות, אבל הן מאפשרות זיהוי מוקדם של נקודות סיכון. למשל, אם מוגש סרטון ללא קובץ מקור או ללא יכולת לבדוק שינויים, המשקל שלו יפחת משמעותית.

מה ההשפעה עליכם, אנשי התעשייה?

אם אתם מעורבים בהליכים משפטיים, בין אם כתובעים, נתבעים או עדים – כדאי לזכור שראיות דיגיטליות דורשות עכשיו טיפול זהיר יותר. עורכי דין מתחילים להבין שחוות דעת מומחים, בדיקות מקצועיות וחקירה נגדית צריכות לכלול היבטים טכנולוגיים מתקדמים.

מבחינה טכנית, יש כאן קריאה לפיתוח ולאימוץ של כלים לאימות קבצים. חברות בתחום ה-AI והאבטחה הסייבר כבר עובדות על פתרונות שיעזרו לעקוב אחר המסלול שעבר קובץ – ממועד יצירתו ועד לשינויים שבוצעו בו.

האם צריך חקיקה חדשה?

ייתכן שלא. בתי המשפט כבר עושים שימוש בחלק מהכלים הללו, ויכולים להמשיך לפתח אמות מידה זהירות יותר. למשל, להבחין בין ראיה דיגיטלית רגילה לבין ראיה בעלת פוטנציאל מניפולציה גבוה; בין מקרה שבו מוגש מקור דיגיטלי מלא לבין מקרה שבו מוגש רק תדפיס או קטע ערוך.

הפסיקה העדכנית נראית יותר כמגמה של הקפדה מוגברת, ולא ככלל גורף. אבל הכיוון ברור: בעולם שבו Deepfake הוא כלי זמין, אי אפשר עוד להסתמך על מראה עיניים בלבד.

מה עומד על הכף?

דיני הראיות עוצבו בעולם של מחסור במידע. האתגר של ימינו הוא הפוך: עודף מידע, קלות יצירה, מהירות הפצה וקושי גובר להבחין בין אמת לזיוף. Deepfake אינו עוד חידוש טכנולוגי מסקרן – הוא אתגר משפטי מהותי הנוגע לקבילות, להוכחת אותנטיות, למשקל ולנטל ההוכחה.

בסוף, אם אתם שומעים על תיק שבו ראיה דיגיטלית מרכזית, צפו ליותר שאלות על המקור שלה, על הדרך שבה נשמרה ועל מי נגע בה. בעולם שבו כל אחד יכול לזייף סרטון משכנע, בתי המשפט מוצאים את עצמם לומדים מחדש מה זה אומר "ראיה אמינה".