ה-AI עזר ל-662 בני נוער באנגליה — אבל הם עדיין צריכים עזרה

משבר בריאות הנפש של בני הנוער לוחץ — והם מתחילים לפנות לכלים שמבוגרים עדיין חושבים עליהם כעל ״העתיד״. סקר ענק באנגליה חושף ש-2.7% מהתלמידים התנסו בשימוש בבינה מלאכותית גנרטיבית לתמיכה נפשית. אז מה בעצם קרה כאן, ולמה נתון ״קטן״ כזה מספר סיפור גדול?

מהסקר של יותר מ-24,000 תלמידים

מחקר חדש שפורסם בכתב העת npj Mental Health Research סקר כ-24,132 תלמידי תיכון ומכללות באנגליה. מתוכם, 662 (2.7%) דיווחו על שימוש ב-ChatGPT או בכלים דומים לתמיכה נפשית בשנה החולפת.

סליחה, אבל רגע: 2.7% נשמע שולי? כשמדובר ב-24 אלף ילדים, זה כמעט שבע מאות נערים ונערות. ובקרב אלה שכן דירגו את החוויה שלהם, כ-55.9% מצאו את התמיכה מועילה. זה רוב חיובי. אבל סיפור מעניין באותה מידה מתחבא בנתון ההפוך: כ-63.2% ממשתמשי ה-AI אמרו שהם היו רוצים תמיכה נפשית נוספת בשנה האחרונה.

משמעות הדבר היא שגם כאשר הכלי עוזר, הצורך קיים, עמוק ולא מסופק במלואו. לשאלה הזו אין תשובה פשוטה — האם ה-AI הוא ״עוד ערוץ״ או תחליף חלקי? הנתונים מרמזים שמשהו במשוואה הזו עדיין לא תקין.

מי פונה ל-AI?

הפרופיל של משתמשי ה-AI לתמיכה נפשית מעניין ומדאיג כאחד. שיעור השימוש גבוה באופן מובהק בקרב קבוצות פגיעות במיוחד: בני נוער טרנסג'נדרים וא-בינאריים; מי שדיווחו על חוסר ביטחון תזונתי תכוף; תלמידים עם ציוני דיכאון וחרדה גבוהים יותר; כאלו עם היסטוריה של פגיעה עצמית; ומי שסובלים מבדידות תדירה או מבריונות.

יש כאן לופ משוב: דווקא אלה שמערכות הבריאות המסורתיות מתקשות להגיע אליהם מוצאים נחיתה זמנית ב-AI גנרטיבי, בוט שאין לו שם או כתובת. העובדה ש-16.5% ממשתמשי ה-AI לא פנו לשום גורם תמיכה אחר (מקוון או לא מקוון) בשנה האחרונה מעלה חשש שמדובר ב״נגישות״ של ה-AI כפלטפורמה מבודדת, ולא כחלק ממערך תמיכה כולל.

ומה עם ה״בינה המלאכותית הייעודית״?

בתוך כך, מאמר שפורסם לאחרונה ב-Nature מתאר את הפיתוח וההערכה של צ'אטבוט שנבנה במיוחד לבריאות הנפש של מתבגרים: ה-Adolescent Mental Health AI Response Tool. הרעיון כאן הפוך: לא בינה מלאכותית גנרטיבית שמשתמשים פונים אליה, אלא כלי מתוכנן, עם מטרה ספציפית, שמיועד לתווך בין בני נוער לבין AI בהקשר נפשי מבוקר.

המחקר הזה, יחד עם הסקר האנגלי, מציירים תמונה ברורה יותר: ישנם שני מסלולים. מסלול אחד הוא המשתמשים הצעירים ש״דולפים״ לכלי ה-AI הזמינים להם, מחפשים הקלה מיידית. המסלול השני הוא המדענים שמנסים לבנות כלים בטיחותיים ויעילים יותר, שיענו על הצורך הזה בלי סיכונים בלתי צפויים.

מה כל זה אומר לנו, אנשי ההייטק?

כאנשי מוצרים, מפתחים או מעצבים, אנחנו עובדים על הכלים האלה. זה לא ״עוד סקטור״. אלו כלים שנוגעים בקדקוד הרגיש ביותר של החברה — בריאות הנפש של ילדינו. בדיקת העובדות כאן ורשתות הבטיחות שאנחנו שמים בתוך המודלים הן לא ״nice to have״. הן קריטיות.

המחקר האנגלי מראה את הביקוש. מאמר ה-Nature מנסה לענות על הדרישה. השאלה הגדולה היא לא ״האם AI ייכנס לתחום הנפשי״, אלא איך אנחנו, כקהילה טכנולוגית, יכולים לעזור לעשות את זה נכון? איך בונים כלי AI שבאמת עוזר, בלי ליצור תלות מזיקה ובלי להיתקע עם שכרון חושים של ״חדשנות״?

ובינתיים, אצל 662 הנערים האלה באנגליה, הייתי מתערב שפחות חשוב להם אם ה-AI שלהם ״ייעודי״ או ״גנרי״, ויותר אם מישהו בסוף באמת שומע אותם.