ישראל עשויה לספק רכיבים למרכזי AI בחלל

תעשיית ה-AI, עם תיאבון החשמל והמים האדיר שלה, דוחפת חברות טכנולוגיה לחפש פתרונות קיצוניים. המשבר הנוכחי ברשתות החשמל – בארה״ב, בסין וגם בישראל – הופך את הרעיון של שיגור חוות שרתים למסלול לווייני ממדע בדיוני לאופציה מעשית.

אז מה בעצם מציעים כאן?

הרעיון נשען על פיזיקה פשוטה: בחלל, לוחות סולאריים קולטים קרינת שמש רציפה ועוצמתית, ללא תלות במזג אוויר, 24 שעות ביממה. בנוסף, בעיית הקירור – שגוזלת מיליארדי ליטרים של מים מתוקים במרכזי נתונים קרקעיים – יכולה להיפתר באמצעות פיזור חום לקור העמוק של החלל. זה נשמע מושלם, אבל המציאות ההנדסית רחוקה מלהיות פשוטה.

עלות שיגור קילוגרם לחלל אמנם ירדה בזכות משגרים רב-פעמיים של חברות כמו SpaceX ו-Blue Origin, אך מרכזי נתונים מודרניים, עם אלפי מעבדים גרפיים כבדים ומערכות קירור, עדיין יקרים להחריד לשיגור. מעבר לכך, קרינה קוסמית עלולה לשבש שבבים ולגרום לשגיאות זיכרון, ותיקון תקלות חומרה בחלל הוא לוגיסטיקה מורכבת. גם רוחב הפס והשיהוי בהעברת נתונים לכדור הארץ הם אתגרים טכנולוגיים גדולים.

מה קורה בעולם?

המאמצים הללו מתחזקים על רקע המתיחות הגיאופוליטית. בארה״ב, שיתופי פעולה בין נאס״א, חברות חלל פרטיות וענקיות ענן כמו מיקרוסופט שואפים לשמור על העליונות הטכנולוגית. בסין, תוכניות החלל הלאומיות כוללות תשתיות לווייניות לשירותי AI. ישראל, עם צווארי בקבוק ברשת החשמל וקושי להקצות שטחים לחוות שרתים, מוצאת את עצמה במצב מעניין.

מה ישראל יכולה לתרום?

תעשיית החלל הישראלית מתקדמת בטכנולוגיות מזעור, מערכות אלקטרו-אופטיות ושבבים עמידים לקרינה. מומחים מעריכים שישראל יכולה להשתלב בפרויקטים כאלה בפיתוח רכיבי תקשורת אופטית מהירה ותוכנות ניהול עומסים לסביבות קיצוניות. זה לא אומר שנראה חוות שרתים ישראליות בחלל בקרוב, אבל הנישה הזו מתאימה ליכולות המקומיות.

חברות טכנולוגיה כבר בחנו פתרונות אחרים, כמו פרויקט Natick של מיקרוסופט, שהציב שרתים במעמקי הים כדי לחסוך באנרגיה ובקירור. אבל משבר האנרגיה הנוכחי דוחף להשקעות גם באנרגיה גרעינית, לצד המשך ההשקעה במרכזים קרקעיים, ורעיונות כמו מרכזי AI בחלל הופכים לאופק מסקרן למשקיעים.

בסופו של דבר, הפתרון כנראה יהיה שילוב של גישות – מהקרקע, מהים ואולי מהחלל.