ענקיות הטק כבר לא מחפשות מי שכותב קוד — הן רוצות מי ששופט אותו

עוד רגע נפתחת שנת הלימודים האקדמית, ושוב נשמע את הטענות הקבועות: האקדמיה פשטה את הרגל, אין צורך בתואר, אפשר ללמוד הכול בקורס אונליין. זה נשמע הגיוני בעידן שבו ChatGPT כותב לכם קוד, מסכם מאמרים ומתרגם טקסטים בשנייה. אבל הנתונים מספרים סיפור הפוך לחלוטין.

העולם לומד יותר מאי פעם

לפי נתוני UNESCO, מספר הסטודנטים במערכות ההשכלה הגבוהה בעולם הגיע ל-269 מיליון ב-2024 — יותר מפי שניים לעומת לפני עשרים שנה. שיעור ההרשמה העולמי קפץ מפחות מ-20% בשנת 2000 ל-43% כיום, והניידות הבינלאומית של סטודנטים שולשה. מי שמספר שהאקדמיה גוססת פשוט לא מסתכל על המספרים.

ומה עם ישראל? שיעור האקדמאים בארץ בגילי 25–34 עומד על 47% — גבוה, אבל המיקום היחסי שלנו ב-OECD הידרדר מאז 2000. ויש בעיה עמוקה יותר: מבחן ה-PIAAC של האיחוד האירופי, שבודק אוריינות שפתית, מתמטית ויכולת לפתור בעיות בסביבה טכנולוגית, מראה שהמיומנויות שמפגינים אקדמאים ישראלים דומות ברמתן לאלה של בוגרי תיכון במדינות אחרות. כלומר, יש לנו אחוז גבוה של בעלי תואר, אבל איכות המיומנויות — שם עוד יש עבודה לעשות.

אז מה בעצם קרה כאן?

הפער בין קצב ההתפתחות הטכנולוגית לבין ההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של בני האדם הוא אחד האתגרים המרכזיים של התקופה. הטכנולוגיה מתקדמת במהירות מסחררת, אבל היכולת שלנו לעבד מידע, לשפוט אותו ולהפנים אותו — לא משתנה באותו קצב. ודווקא הפער הזה, ה"פער האנושי", הוא מה שמחזק את מקומם של מרצים, מורים ומנטורים.

הטכנולוגיה מילאה אותנו בשפע ידע אדיר. כל שאלה נענית בשנייה, שורות קוד נכתבות בלי לדעת שפת תכנות, טקסטים נוצרים בלחיצת כפתור. ודווקא בגלל זה — המסגרת שמלמדת אותנו לא רק לצרוך מידע אלא לפתח חשיבה ביקורתית, ראייה רחבה ושיקול דעת מקצועי הופכת קריטית יותר מאי פעם.

מה חברות הטכנולוגיה באמת מחפשות

ואז מגיע הרגע שבו Microsoft, Google ו-Salesforce מספרות לנו מה קורה בראיונות העבודה. הן כבר לא מבקשות מהמועמדים לכתוב קוד — את זה מודל AI עושה מצוין. הן מבקשות מהם לשפוט קוד: לזהות טעויות, לחשוב על ארכיטקטורה של מערכת, להבין למה פתרון אחד עובד ואחר לא, ולבחון את הטמעת הטכנולוגיה בארגון.

מנהלי גיוס אומרים את זה במפורש: אפשר ללמד עובד חדש להשתמש בכלי AI, אבל שיקול דעת אנושי מקצועי ועמוק — את זה חייבים ללמוד. אי אפשר לקצר את הדרך.

ההשכלה הגבוהה, אם כן, אינה אמורה להתחרות ב-Google וב-ChatGPT כמקור מידע. תפקידה הוא לבנות את סט המיומנויות שמאפשר להשתמש בכלים האלה בתבונה: כושר שיפוט, חשיבה ביקורתית, ראייה מערכתית, ואף שיפוט ערכי. בעולם שבו הידע נמצא בקצות האצבעות, השאלה היא לא "מה אתה יודע" אלא "איך אתה חושב".

ומה עם מיומנויות מיידיות?

אפשר בהחלט לעשות קורס קצר ב-AI, שיווק דיגיטלי או ניהול השקעות — ולמצוא עבודה. מיומנויות טקטיות אפשר לרכוש גם מחוץ לאקדמיה. אבל מיומנויות מערכתיות, יכולת מחקרית וחשיבה בפרספקטיבה רחבה — את אלה קשה לפתח ללא מסגרת אקדמית פעילה.

וה-Human in the Loop, אותו מושג שאנשי טכנולוגיה מדברים עליו רבות, הופך את המשוואה על פיה: ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, הדרישה מהמרכיב האנושי גדלה — לא קטנה.

אפלטון ואריסטו עדיין מתווכחים שם במרכז הפרסקו של רפאל. הידע מעולם לא היה רק צבירת מידע או שימוש בטכנולוגיה — הוא היה, ועודנו, ויכוח חי בין בני אדם חושבים. את הוויכוח הזה אי אפשר להעביר למודל שפה.

ד"ר גילה אורן היא ראשת ההתמחות בשיווק ודיגיטל בפקולטה למנהל עסקים במסלול האקדמי של המכללה למינהל.