אירופה מחפשת דרך לאמץ AI בלי לוותר על הריבונות

בואו נדבר רגע על הסיטואציה הכי מביכה באירופה. אירופה יודעת שבינה מלאכותית יכולה להציל את הצמיחה שלה — הפרודוקטיביות שלה נתקעה, והתמ"ג שלה מדשדש יחסית לארה"ב. במקביל, היא יודעת שצריך לשמור על ריבונות, ולא להיות תלויים לגמרי בארה"ב או בסין. אבל לשניים האלה יש נטייה לעבוד אחד נגד השני.

הפער שגדל: ארה"ב מול אירופה

אולי שמתם לב, אבל האמריקאים מובילים בענק. לפי הניתוחים האחרונים, פער הפרודוקטיביות בין אירופה לבין ארה"ב התרחב מ-9 דולר לשעה ב-2018 ל-21 דולר לשעה ב-2025. הפתרון? אימוץ מהיר של AI. לפי הערכות ה-ECB (הבנק המרכזי האירופי), אימוץ כזה יוסיף 0.3 עד 0.4 נקודות אחוז בשנה לצמיחת פריון העבודה הכולל — צמיחה שמאז 2022 קרובה לאפס.

אבל כדי למנף AI, צריך גישה לציוד, למודלים ולתשתיות. וכאן נמצאת הנקודה הרגישה: אירופה שולטת בחלק קטן מאוד משרשרת הערך של ה-AI. הטכנולוגיה צפויה לחדור לכל פינה — לכלכלה, למערכת הבריאות, לחינוך, לאנרגיה ולביטחון. תחשבו על זה: בעוד עשור, להיות מנותק מ-AI, כשהכלכלה רצה עליו, זה יהיה כמו להיות מנותק ממערכת הפיננסים האמריקאית. זה אסון.

חולשות קריטיות: שבבים, תשתיות ומודלים

אירופה מפגרת בייצור שבבים מתקדמים, וההיצע של מרכזי נתונים ל-AI הוא מזערי. האיחוד האירופי מחזיק בפחות מ-5% מיכולת המחשוב העולמית ל-AI, לעומת 75% בארה"ב. אפילו בתשתיות למרכזי נתונים רגילים, הפער בין הביקוש להיצע המותקן מוערך ב-3 GW כיום — רבע מהקיבולת הקיימת כיום — וצפוי לגדול ל-14 GW עד 2030.

החדשות הטובות? לאירופה יש נקודת חוזקה אחת: נתונים. יבשת שלמה יושבת על אוצר של מידע ציבורי — רשומות רפואיות של עשרות שנים, מידע סטטיסטי ממשלתי וייצור תעשייתי מתקדם וממוכן מאוד, שמייצר כמויות עצומות של מידע קריא למכונה. הנציבות האירופית מעריכה שעד 2030, כלכלת הנתונים האירופית תגיע ל-800 מיליארד אירו ויותר.

אבל כדי לנצל את זה, צריך לשלוט באחסון ובעיבוד. כלומר, צריך מרכזי נתונים ענקיים ל-AI, במיוחד כאלה שעל אדמת אירופה ובהפעלה אירופית. זה המהלך שרבים תופסים כ"ריבונות AI".

דרישת הריבונות עולה: בריטניה מסמנת כיוון

סקר חדש בקרב עסקים גדולים בבריטניה מראה שיותר מ-50% מהחברות רוצות שליטה גבוהה יותר על הנתונים הרגישים שלהן. 29% כבר רואות ב"ריבונות דיגיטלית" עדיפות שנדונה ישירות בדירקטוריון. 58% מהחברות עדיין מציינות חששות ביטחוניים וחששות לפרטיות כמחסום לאימוץ AI. החשש המרכזי? תלות מוחלטת במעבדות אמריקאיות כמו OpenAI ו-Anthropic.

"האם נוכל לשמור את הנתונים שלנו באירופה אם נרצה? כן", אומרת Amelia Armour, שותפה ב-Amadeus Capital. "אבל החומרה ושוק המוליכים למחצה? זה הרבה יותר קשה. אירופה אחראית לכ-11% מייצור המוליכים למחצה העולמי כיום, לעומת 10% לפני שנתיים. תוכנית EU Chips Act, בהיקף של 43 מיליארד אירו, היא כסף קטן ביחס למה שקורה בעולם."

הסכנה: תלות שמשמשת מנוף

Mario Draghi, הנשיא לשעבר של ה-ECB, מזהיר במאמר ב-FT: אפשר לדמיין תרחיש שבו ממשל אמריקאי עתידי כופה גישה למודלים מתקדמים של AI רק אם אירופה תשנה את חוקי הדיגיטל או את המיסים שלה. או שסין תשתמש ברישיונות למודלים הפתוחים שלה כמנוף במלחמת מכסים.

אם אירופה לא תשלוט בחלק מהתשתיות, יהיו לכך שני תסריטים עגומים: חברות אירופיות פשוט לא יאמצו AI כי הן לא יוכלו לשמור את הנתונים שלהן על אדמת אירופה; או שמחיר כוח המחשוב יישאר גבוה ויעכב אימוץ למשימות ערך נמוך יותר. בגרמניה, למשל, Amazon גובה כבר 15% יותר על שירותי ענן ריבוניים (Sovereign Cloud) מאשר על השירותים הרגילים שלה.

מה אפשר לעשות?

Draghi מציע מודל: חברות אירופיות גדולות צריכות להתאגד ולרכוש כוח מחשוב ביחד. הוא נותן דוגמה: ASML, Capgemini ו-Amadeus התחייבו לרכישות מחשוב מ-Mistral, חברת AI צרפתית שגייסה לאחרונה 3 מיליארד דולר. הרעיון הוא לייצר קונים גדולים ומרוכזים שיספקו ודאות למשקיעים.

כיוון נוסף: גיוס נוסף של חסכונות היבשת. "אין מחסור בהון באירופה", אומרת Armour. "קרנות פנסיה יכולות להשקיע בפיתוח תשתיות AI ואז למכור את כוח המחשוב. זו תהיה השקעה נהדרת עבורן לטווח ארוך."

אירופה חייבת להיות ריאליסטית. בארה"ב הוויכוח הוא על "Overbuilding" של מרכזי נתונים. באירופה הבעיה הפוכה. Bjorn-Sören Gigler, מ-NGOs, טוען שבאירופה התהליך לוקח 42 חודשים לעומת 24 בארה"ב — בגלל היתרים וחיבור לרשת — וייצור החשמל יקר פי שניים מבסין. אבל לאירופה יש אזורים זולים לבנייה, כמו שוודיה, שם העלות היא רק עשירית מזו שבסין.

ריכוז הביקוש, בניית תשתיות ענק על אדמת אירופה ושליטה בנתונים — זה הנתיב השלישי. לא להסתגר, אבל גם לא להסתמך בעיניים עצומות. מי שיצליח למצוא את שביל הזהב הזה קודם, יוכל ליהנות הן מה-AI והן מריבונות. האחרים? עלולים למצוא את עצמם קונים כוח מחשוב במחירי פרמיום, או גרוע מכך, מנותקים.